שם טובהבעיה של סרטי תדמית למוסדות
רוב סרטי התדמית של בתי חולים ושל ארגונים ציבוריים נראים אותו דבר: רחפן על הבניין, מסדרון ריק ומבריק, כיתוב עם מספר המיטות, ומוזיקה שאומרת “מכובד”. הם לא רעים, הם פשוט לא זכורים. אף אחד לא מתחבר למסדרון. אנשים מתחברים לאנשים, ובמוסד ציבורי האנשים הם הנכס היחיד שאי אפשר להעתיק.
מה זה JCI, ולמה זה סיפור טוב
JCI, Joint Commission International, הוא ארגון בינלאומי שבודק איכות ובטיחות בבתי חולים. לפי ynet, משרד הבריאות אימץ ב-2012 את חובת קבלת תו התקן מהארגון כתנאי לרישיון של בתי החולים בישראל, והמבדק חוזר פעם בשלוש שנים. המרכז הרפואי תל אביב מתאר באתרו את ההסמכה כהערכה מקיפה שבית החולים עובר כל שלוש שנים.
מאחורי המילה “הסמכה” מסתתר מאמץ של ארגון שלם: נהלים, תרגולים, בדיקות, אלפי פרטים שצריכים להיות נכונים באותו שבוע. יש בזה הכול מה שסיפור צריך: מטרה אחת, הרבה אנשים, מאמץ משותף ותאריך. ההנהלה של המרכז הרפואי זיו הבינה שזה לא רק אירוע פנימי, אלא הזדמנות להראות מי בית החולים הזה.
איך צילמנו את המירוץ ל-JCI
בחרנו מטאפורה אחת והחזקנו אותה: מירוץ. לא כמשל, אלא ממש. צוותי בית החולים, מכל המחלקות, בחולצות ההסמכה, בתנועה, בחוץ, יחד. צילומי רחפן של המתחם בצפת לא כפריים של “הנה הבניין”, אלא כנקודת מבט על קבוצה שרצה. ראיונות קצרים, ידיים שנשלחות קדימה ביחד, הפרטים הקטנים: הסרט על הראש, התג על החולצה, החיוך לפני הזינוק.
הכיתוב מלווה את הדרך ולא מסביר אותה: “הדרך למצוינות אינה מתחילה ביום הבקרה. היא מתחילה הרבה קודם”. ואז: “אנחנו מוכנים, ורצים אל עבר ההסמכה”. דקה ו-39 שניות, בלי קריין, בלי רשימת מחלקות, בלי מספר מיטות. מי שרואה את הסרט מבין מה זה JCI בלי שאף אחד הסביר לו, ומבין משהו חשוב יותר: שהאנשים האלה לוקחים את זה ברצינות.
שלושה קהלים, סרט אחד
סרט תדמית של בית חולים מדבר לשלושה קהלים שונים, וזה האתגר שלו.
לעובדים. אלפי אנשים שעבדו חודשים לקראת מבדק. הסרט נותן להם לראות את עצמם כקבוצה שרצה יחד, לפני שמישהו מבחוץ בא לבדוק אותם. זה סרט שעובד גם בכניסה לבית החולים וגם בקבוצת הוואטסאפ של המחלקה.
למטופלים ולמשפחות. מי שמגיע לבית חולים רוצה לדעת שהמקום בטוח ושהאנשים בו אכפתיים. סרט שמראה צוותים שרצים לקראת תו איכות אומר את זה בלי להגיד.
לפיקוח ולתקצוב. משרד הבריאות, תורמים, רשויות. סרט כזה מראה ארגון שמוביל תהליך איכות ולא נגרר אחריו.
סיפור אחד עם אנשים אמיתיים עובד על שלושתם. רשימת הישגים עובדת רק על השלישי.
מה כל ארגון ציבורי יכול לקחת מזה
- בחרו סיפור אחד שהארגון חי עכשיו. הסמכה, מעבר למבנה, פתיחת מחלקה, יובל, תוכנית לאומית. דבר אחד עם התחלה וסוף.
- האנשים לפני הבניין. פריים ראשון של אדם, לא של לוגו ולא של כניסה.
- מטאפורה אחת, עד הסוף. מירוץ, בנייה, מסע. בוחרים אחת ולא מערבבים.
- כיתוב שמלווה, לא מסביר. המסך לא צריך לחזור על מה שרואים.
- פרטיות קודם. צוותים ולא מטופלים, אישורים מצולמים, תיאום של אזורים ושעות עם ההנהלה.
- תכננו את ימי הצילום סביב המשמרות. בית חולים לא עוצר בשביל צילום. לוח צילומים שבנוי לפי מי זמין מתי חוסך יום שלם. הצ’קליסט ליום צילום.
- גרסאות מראש. אופקי למסכים ולאתר, אנכי לסושיאל, קאט של 20 שניות לסטורי. מצלמים הכול באותם ימים.
למה דווקא צוות צילום של הסוכנות
סרט לארגון ציבורי הוא לא רק הפקה, הוא עבודה מול הנהלה, דוברות, ועדי עובדים ולפעמים משרד ממשלתי. כשהתסריט, הצילום והעריכה יושבים אצל אותו צוות שמכיר את המסרים של הארגון, אין טלפון שבור בין “מה רצינו להגיד” ל“מה יצא”. כך עבדנו גם עם ארגון נכי צה״ל, עם מטה ובתי לוחם בערים שונות, וכך עבדנו עם המרכז הרפואי זיו. עוד על עבודה מול ארגונים גדולים: שיווק לארגונים גדולים.
איך זה עובד אצלנו
במחלקת הפקות הווידאו וימי הצילום אנחנו מתחילים משיחה עם ההנהלה על הסיפור, לא על הסרט. ממנה נגזרים תסריט, לוח ימי צילום שמותאם למשמרות ולאזורים המותרים, צילום עם צוות הצילום שלנו, ועריכה עם סבב אישורים מסודר. התוצאה היא סרט אחד וגרסאות לכל ערוץ, שעובד גם בכניסה לבניין וגם בפיד. את הסרט של המרכז הרפואי זיו אפשר לראות בעמוד המחלקה.